אני מניחה שרבים מכם לא יודעים, אבל טעמי המקרא כבר שנים עובדים במשמרות. לא משמרות כמו שאתם רגילים. זה לא שיש לי יום חופשי או משהו, אפילו לא שעות עבודה מסודרות, שלא לדבר על ימי מחלה או סתם אפשרות להבריז. המשמרות הם חלק מהרפורמה של הדפוס. בימי הכתר, כל סימן וכל טעם נוצר ביד באופן חד פעמי והיה תקוע כל החיים באותו פסוק. הדפוס שינה את חיינו. מאחר וכולנו נראים עכשיו בדיוק אותו הדבר יש לנו את הגמישות להתחלף. לא מרכא בטיפחא חלילה.. אבל כל התלישות אחת עם השניה. במשמרות שלנו אנחנו עומדים על המשמר בתוך הטקסט שבוע שלם באותו מקום. במוצאי שבת, מכריזים אבא סילוק ואמא אתנח על סידור העבודה החדש- ומיד כולנו מתפזרים למקום הבא.העובדה שלא שמתם לב היא בהחלט מחמאה. אנחנו מתחלפים במהירות וביעילות. תודו.
המשמרת ששינתה את חיי הייתה המשמרת בעזרא י פסוק 9. מעל המילים כל אנשי יהודה. בהתחלה, עוד הייתי שקועה בויכוחים הרגילים עם זקף. זה הויכוח שאנחנו מנהלים עוד מימי עזרא הסופר. פעם אספר לכם על מה. באיזה שלב כשהויכוח התחיל לשעמם הרגשתי שטיפת מים נוחתת עלי. זה קורה שאנשים יורקים עלי, לא הכוונה, אבל בדרך כלל זה קורה בפרקים שנלמדים בבית הספר, או בפרשות השבוע ילדים בני מצווה מתאמנים עלי בקריאה. זה כמעט ולא קורה בספר עזרא, ובטח לא כשהספר סגור. לא חשדתי בזקף. הוא מת לירוק עלי לפעמים, אבל הוא לא יכול.
הספר סגור וטיפה ועוד טיפה ועוד טיפה נוחתת עלי. כשהייתי רטובה לגמרי הבנתי שיורד גשם. וכשהתחלתי לרעוד מקור וקצת מלחץ (אני לא טיפוס היסטרי אבל היה לי קצת קשה להתמודד עם רטיבות בלתי מוסברת) נפקחו עיני לראות באיזה פסוק אני בכלל עומדת.
אם פתחתם קודם לבדוק, אתם מבינים ואם התעצלתם- הנה הפסוק:
וַיִּקָּבְצוּ כָל-אַנְשֵׁי-יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלִַם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וַיֵּשְׁבוּ כָל-הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל-הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים.
פתאום קלטתי שאני עומדת רועדת יחד עם אנשי יהודה ובנימין. עומדת איתם ברחוב מול בית האלוהים ומול הדרישה לגרש את הנשים הנוכריות. היה קר, אבל מרתק. בהתחלה הצטערתי לקרוא בפסוק שזה כינוס רק של שלושה ימים. אחר כך הצטערתי שהיתי צריכה לעזוב כשנגמרה המשמרת אחרי שבוע (הפסוק נשאר בשלושה ימים האלה לנצח..)
אז מה היה? קודם כל המון המון רגשות והמון המון הרגשות. עד היום אני מתפעלת מהמספר המקראי שהצליח לדחוס כל כך הרבה במילים "מרעידים על הדבר ומהגשמים" יש בהגדרה הזו בעיני הרבה הומור. כמו להגיד על גלדיאטור שיש לו פחד קהל ופחד מוות. לא דוגמא ממש מוצלחת. אם הבנתם אותי ויש לכם דוגמא אחרת- יש למטה אפשרות לכתוב לי...
בכל מקרה ההומור בסיטואציה הזו היה שמור למספר. את הקהל זה לחלוטין לא הצחיק.
כשאתה חלק מהקהל, רטוב כמותו, רועד כמותו, חולפות בך מחשבות לא פשוטות על מנהיגים שעושים את ההיסטוריה.
באיזו זכות דורשת הנהגה מחיר אישי כזה מהמון העם?מי קובע את אמת המידה? ולמי יהיה יותר כוח לעצב לדורות את תפישת העולם על קבלת הזר?
כאב לי על האנשים והנשים.
לא יכולתי לספר להם שקיימת גם מגילת רות (אני יודעת, העברתי שם לא מעט משמרות).
אני לא יודעת מה הם עשו כשהלכו איש לביתו.
אבל במוצאי שבת כשנפרדתי מהם, ידעתי שהמשמרת המרעידה הזו שינתה את חיי. (ובעצם גם את חייו של זקף).
מאז בכל משמרת- אני משתדלת פשוט להיות בפסוק שקבלתי.
ושכשאני מצליחה- יש לי סיפור....
המשמרת ששינתה את חיי הייתה המשמרת בעזרא י פסוק 9. מעל המילים כל אנשי יהודה. בהתחלה, עוד הייתי שקועה בויכוחים הרגילים עם זקף. זה הויכוח שאנחנו מנהלים עוד מימי עזרא הסופר. פעם אספר לכם על מה. באיזה שלב כשהויכוח התחיל לשעמם הרגשתי שטיפת מים נוחתת עלי. זה קורה שאנשים יורקים עלי, לא הכוונה, אבל בדרך כלל זה קורה בפרקים שנלמדים בבית הספר, או בפרשות השבוע ילדים בני מצווה מתאמנים עלי בקריאה. זה כמעט ולא קורה בספר עזרא, ובטח לא כשהספר סגור. לא חשדתי בזקף. הוא מת לירוק עלי לפעמים, אבל הוא לא יכול.
הספר סגור וטיפה ועוד טיפה ועוד טיפה נוחתת עלי. כשהייתי רטובה לגמרי הבנתי שיורד גשם. וכשהתחלתי לרעוד מקור וקצת מלחץ (אני לא טיפוס היסטרי אבל היה לי קצת קשה להתמודד עם רטיבות בלתי מוסברת) נפקחו עיני לראות באיזה פסוק אני בכלל עומדת.
אם פתחתם קודם לבדוק, אתם מבינים ואם התעצלתם- הנה הפסוק:
וַיִּקָּבְצוּ כָל-אַנְשֵׁי-יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלִַם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וַיֵּשְׁבוּ כָל-הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל-הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים.
פתאום קלטתי שאני עומדת רועדת יחד עם אנשי יהודה ובנימין. עומדת איתם ברחוב מול בית האלוהים ומול הדרישה לגרש את הנשים הנוכריות. היה קר, אבל מרתק. בהתחלה הצטערתי לקרוא בפסוק שזה כינוס רק של שלושה ימים. אחר כך הצטערתי שהיתי צריכה לעזוב כשנגמרה המשמרת אחרי שבוע (הפסוק נשאר בשלושה ימים האלה לנצח..)
אז מה היה? קודם כל המון המון רגשות והמון המון הרגשות. עד היום אני מתפעלת מהמספר המקראי שהצליח לדחוס כל כך הרבה במילים "מרעידים על הדבר ומהגשמים" יש בהגדרה הזו בעיני הרבה הומור. כמו להגיד על גלדיאטור שיש לו פחד קהל ופחד מוות. לא דוגמא ממש מוצלחת. אם הבנתם אותי ויש לכם דוגמא אחרת- יש למטה אפשרות לכתוב לי...
בכל מקרה ההומור בסיטואציה הזו היה שמור למספר. את הקהל זה לחלוטין לא הצחיק.
כשאתה חלק מהקהל, רטוב כמותו, רועד כמותו, חולפות בך מחשבות לא פשוטות על מנהיגים שעושים את ההיסטוריה.
באיזו זכות דורשת הנהגה מחיר אישי כזה מהמון העם?מי קובע את אמת המידה? ולמי יהיה יותר כוח לעצב לדורות את תפישת העולם על קבלת הזר?
כאב לי על האנשים והנשים.
לא יכולתי לספר להם שקיימת גם מגילת רות (אני יודעת, העברתי שם לא מעט משמרות).
אני לא יודעת מה הם עשו כשהלכו איש לביתו.
אבל במוצאי שבת כשנפרדתי מהם, ידעתי שהמשמרת המרעידה הזו שינתה את חיי. (ובעצם גם את חייו של זקף).
מאז בכל משמרת- אני משתדלת פשוט להיות בפסוק שקבלתי.
ושכשאני מצליחה- יש לי סיפור....
