מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום רביעי, 14 ביולי 2010

אין (כמעט) נבלות בתנ"ך

חוץ מחיות מתות, באמת שאין הרבה נבלות בתנ"ך. תאמינו לי. אני ספרתי.
אבל בשבוע שעבר עמדתי ליד אחת. לא נעים. שבוע ליד נבלה. לא הייתם מתחלפים איתי- נכון?
זו הייתה נבלה של מלכה. אחת שהתנ"ך באמת חושב שמגיע לה להיות נבלה.
כלומר- מסתבר שלמות זה לא הכי גרוע. הכי גרוע זה למות ולא להקבר.
אתם בטח מכירים- זו אחת הקללות היותר מפחידות "וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל, לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ".(דברים כח)
וזה מה שקרה לאיזב, מלכה בת מלך :
 וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא-מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם-הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם....וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ וַיֹּאמֶר דְּבַר-יְהוָה הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת-בְּשַׂר אִיזָבֶל. וְהָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל אֲשֶׁר לֹא-יֹאמְרוּ זֹאת אִיזָבֶל.(מלכים ב ט)
שבוע שלם ליד נבלה. זמן איכות להרהר למה זה כל כך חשוב לכם לקבור או דווקא לא לקבור.
כן, מה הסיפור הזה של הקבורה שאפילו עבריין שהוצא להורג זכאי לה על פי חוק?
למה אנשים מוכנים לסכן את החיים של עצמם כדי להביא לקבורה משהו שם מעריכים (פעם בילתי שבוע עם אנשי יבש גלעד במסע להביא את שאול ובניו לקבורה. תאמינו לי זו הייתה סכנת נפשות להתקרב לחומה של בית שאן ולקחת מהפלישתים את הגופות)
משמרת שלמה לחשוב עליכם בני האנוש, שאין לכם חיי נצח כמוני.
אז מה יש לכם בעצם?
חיים קצרים,מוות ארוך מאד,  ונסיונות נואשים להשאיר זכר.
איזבל נהיתה כְּדֹמֶן עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה ... אֲשֶׁר לֹא-יֹאמְרוּ זֹאת אִיזָבֶל.
אין מצבה אין יד. אין על מה להצביע לילד בסיור ולהגיד לו: "רואה, כאן קבורה איזבל, מלכה בת מלך. לא תאמין מה הצידונית הזו הצליחה לחולל ביזרעאל.."
זכרון, עניין לא פשוט. גם קהלת אמר את זה, אני זוכרת.
מי שיש לו זכר, איזה קבר להתפאר בו, הסיכויים שלו להיזכר גדלים.
אבשלום דרך אגב, דאג לזכרון הזה עוד בימיו. אולי הוא ידע שכשאתה לוקח סיכון ומורד, יש סיכוי שתפסיד ואז לא בטוח שירצו בכלל להזכיר אותך.
שבוע שלם חשבתי ויש לי מסקנה.
התנ"ך נכשל.
נכון, איזבל לא נקברה.
אבל תודו, שהיא גם לא נשכחה.
התנ"ך בעצמו העניק לה את חיי הנצח שרצה לשלול ממנה.
בכל שנה אלפי ילדים שומעים "כך מסופר על איזבל, שהייתה מלכה בת מלך. לא תאמינו מה שהצידונית הזו חוללה ביזרעאל..."
1:0 לאיזבל.

יום שבת, 24 באפריל 2010

בן אישה אלמנה

לקח לי קצת זמן לחזור ולדווח מה קורה אצלנו. פשוט היה נדמה לי שעליתי על משהו ורציתי לבדוק בעוד כמה פסוקים, ואתם יודעים, אצלנו אין לא מאגר ספרות הקודש ולא פרויקט השו"ת, אפילו לא קונקורדנציה. אם אתה רוצה להשוות בין פסוקים מקרוב אתה צריך לחכות למשמרת שם. ואף אחד כמובן לא מבטיח לך משמרת בפסוק שאתה רוצה. צריך להפעיל את כל הקסם האישי אצל אתנחתא וסוף פסוק, ואם זה עוזר- יש לך שבוע בפסוק הנכסף. אבל- אתה גם תקוע שם שבוע עד שתוכל ללכת לבדוק את הפסוק הבא. כל זה מסביר לכם למה לקח לי איזה שלושה שבועות להכין את הפוסט הנוכחי.
אז מה רציתי לבדוק?
זוכרים את הסיפור על בניית מקדש שלמה? כולם זוכרים את שלמה- בונה המקדש המפואר, אבל חשוב לא פחות היה חירם- חרש הנחושת שיותר מעשרים פסוקים מתארים את עבודתו המיוחדת: את העמודים שפיסל עם הכותרת והרימונים ועם "שבכים מעשה שבכה וגדילים מעשה שרשראות" והדובדבן שבקצפת- שושן מלמעלה , את ים הנחושת העצום העומד על בני הבקר, את המכונות עם האריות והכרובים, המסגרות והתימורות... בקיצור אמן גדול. עשה שם את פרויקט חייו. חבל שנשארו בתנך רק התיאורים בלי התמונות...
בקרתי לא מזמן אצל חירם, כשהייתי במשמרת במלכים א ז:  וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת-חִירָם מִצֹּר.  בֶּן-אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ-צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת-הַחָכְמָה וְאֶת-הַתְּבוּנָה וְאֶת-הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת-כָּל-מְלַאכְתּוֹ.
המקצוע שלו קשור לאבא שלו- איש צורי חורש נחושת. אבל אני, מה לעשות, עמדתי ליד אמא שלו (חפשו אותי עם זכוכית מגדלת..)  היה לי קצת משעמם והתחשק לי איזה סמול טוק. עמדתי ממש לידה אבל לא ידעתי איך לפנות אליה-לא נעים לומר "אישה אלמנה, אפשר לשאול אותך שאלה"..החלטתי לומר "אמא של חירם".  למען האמת, גם עם הפתרון הזה לא היה לי כל כך נוח. זקף אומר שאני פמיניסטית, אולי זה קשור, אבל אני חושבת שזה לא יפה להתייחס למישהו כ"אלמנה של.." או "אמא של.." (גם זקף לא היה מוכן שיקראו לו "אח של תלישא קטנה").
כל העניין הזה של איך לפנות אליה רק הוריד לי פתאום את האסימון שמי שחיבר את הסיפור הזה לא ניסה להיות פוליטקלי קורקט אבל דווקא הישירות הזו מצליחה לספר את הסיפור.  תחשבו - אישה אלמנה. יש לכם מושג מה זה להיות אלמנה בתנך? איך מגדלים ילדים? איך מביאים בכלל לחם הביתה? והאישה האלמנה הזו , הבן שלה- תראו לאן הוא הגיע! מי שכתב כאן שהיא אישה אלמנה בעצם כתב : מאחרי האמן הזה עומדת אמא שגידלה אותו לבד ורק בזכותה הגיע עד הלום. היא דאגה שהבן שלה יקבל את ההכשרה האמנותית, שיילך להיות שוליה של השכנים. היא אמרה לו כל ערב- יש לך כישרון, בתוך תוכי אני חשה...אתה עוד תגיע רחוק...
עמדתי לידה והצדעתי. ואז נזכרתי בעוד "אמא של" שגם היא "אשה אלמנה". זו ממלכים א (יא 26) זוכרים? וְיָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֶפְרָתִי מִן-הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ.
לה דווקא יש שם ושם לא נזכר בכלל האבא, אולי התפקיד שלו בסיפור היה פשוט לא להיות. כן כן יש תפקיד כזה. אני מכירה כמה אנשים שכשהם נמצאים לא קורה שום דבר טוב. וכשאני מדמיינת את ההיסטוריה בלעדיהם... חבל על הזמן.
אולי אבא שלו היה כזה. אולי זה לא האשיות של האבא אלא פשוט מה שהחיים עושים לילד שאין לו אבא. במקום למרוד באבא שלו הוא מורד במלך...
אבל בכלל לא רציתי לדבר על האבא שאיננו. רציתי לעמוד קצת ליד צרועה ולהבין איך עושים את זה.
שבועיים חיכיתי עד שנתנו לי לעמוד שם.
אבל אל תשאלו.לא הצלחתי להחליף איתה מילה. יש לצרועה עוד 8 ילדים. מופרעים אחד אחד.
מעניין במי הם ימרדו. בינתיים הם עושים את המוות לאמא שלהם.

יום ראשון, 21 במרץ 2010

המשמרת ששינתה את חיי

אני מניחה שרבים מכם לא יודעים, אבל טעמי המקרא כבר שנים עובדים במשמרות. לא משמרות כמו שאתם רגילים. זה לא שיש לי יום חופשי או משהו, אפילו לא שעות עבודה מסודרות, שלא לדבר על ימי מחלה או סתם אפשרות להבריז. המשמרות הם חלק מהרפורמה של הדפוס. בימי הכתר, כל סימן וכל טעם נוצר ביד באופן חד פעמי והיה תקוע כל החיים באותו פסוק. הדפוס שינה את חיינו. מאחר וכולנו נראים עכשיו בדיוק אותו הדבר יש לנו את הגמישות להתחלף. לא מרכא בטיפחא חלילה.. אבל כל התלישות אחת עם השניה. במשמרות שלנו אנחנו עומדים על המשמר בתוך הטקסט שבוע שלם באותו מקום. במוצאי שבת, מכריזים אבא סילוק ואמא אתנח על סידור העבודה החדש- ומיד כולנו מתפזרים למקום הבא.העובדה שלא שמתם לב היא בהחלט מחמאה. אנחנו מתחלפים במהירות וביעילות. תודו.
המשמרת ששינתה את חיי הייתה המשמרת בעזרא י פסוק 9. מעל המילים כל אנשי יהודה. בהתחלה, עוד הייתי שקועה בויכוחים הרגילים עם זקף. זה הויכוח שאנחנו מנהלים עוד מימי עזרא הסופר. פעם אספר לכם על מה. באיזה שלב כשהויכוח התחיל לשעמם הרגשתי שטיפת מים נוחתת עלי. זה קורה שאנשים יורקים עלי, לא הכוונה, אבל בדרך כלל זה קורה בפרקים שנלמדים בבית הספר, או בפרשות השבוע ילדים בני מצווה מתאמנים עלי בקריאה. זה כמעט ולא קורה בספר עזרא, ובטח לא כשהספר סגור. לא חשדתי בזקף. הוא מת לירוק עלי לפעמים, אבל הוא לא יכול.
הספר סגור וטיפה ועוד טיפה ועוד טיפה נוחתת עלי. כשהייתי רטובה לגמרי הבנתי שיורד גשם. וכשהתחלתי לרעוד מקור וקצת מלחץ (אני לא טיפוס היסטרי אבל היה לי קצת קשה להתמודד עם רטיבות בלתי מוסברת) נפקחו עיני לראות באיזה פסוק אני בכלל עומדת.
אם פתחתם קודם לבדוק, אתם מבינים ואם התעצלתם- הנה הפסוק:
וַיִּקָּבְצוּ כָל-אַנְשֵׁי-יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלִַם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וַיֵּשְׁבוּ כָל-הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל-הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים.
פתאום קלטתי שאני עומדת רועדת יחד עם אנשי יהודה ובנימין. עומדת איתם ברחוב מול בית האלוהים ומול הדרישה לגרש את הנשים הנוכריות. היה קר, אבל מרתק. בהתחלה הצטערתי לקרוא בפסוק שזה כינוס רק של שלושה ימים. אחר כך הצטערתי שהיתי צריכה לעזוב כשנגמרה המשמרת אחרי שבוע (הפסוק נשאר בשלושה ימים האלה לנצח..)
אז מה היה? קודם כל המון המון רגשות והמון המון הרגשות. עד היום אני מתפעלת מהמספר המקראי שהצליח לדחוס כל כך הרבה במילים "מרעידים על הדבר ומהגשמים" יש בהגדרה הזו בעיני הרבה הומור. כמו להגיד על גלדיאטור שיש לו פחד קהל ופחד מוות. לא דוגמא ממש מוצלחת. אם הבנתם אותי ויש לכם דוגמא אחרת- יש למטה אפשרות לכתוב לי...
בכל מקרה ההומור בסיטואציה הזו היה שמור למספר. את הקהל זה לחלוטין לא הצחיק.
כשאתה חלק מהקהל, רטוב כמותו, רועד כמותו, חולפות בך מחשבות לא פשוטות על מנהיגים שעושים את ההיסטוריה.
באיזו זכות דורשת הנהגה מחיר אישי כזה מהמון העם?מי קובע את אמת המידה? ולמי יהיה יותר כוח לעצב לדורות את תפישת העולם על קבלת הזר?
כאב לי על האנשים והנשים.
לא יכולתי לספר להם שקיימת גם מגילת רות (אני יודעת, העברתי שם לא מעט משמרות).
אני לא יודעת מה הם עשו כשהלכו איש לביתו.
אבל במוצאי שבת כשנפרדתי מהם, ידעתי שהמשמרת המרעידה הזו שינתה את חיי. (ובעצם גם את חייו של זקף).
מאז בכל משמרת- אני משתדלת פשוט להיות בפסוק שקבלתי.
ושכשאני מצליחה- יש לי סיפור....

יום שלישי, 19 בינואר 2010

למה לכתוב בלוג?

1. שאלה טובה.
2.תשובות טובות:
  • אחרי שנים רבות שאני נוכחת - נפקדת בתנ"ך שלכם, משרתת קטנה ושולית- מגיע לי מרחב משלי.
  • אחרי שנים רבות שבהם אני כל בוקר קמה ומאיישת בדיוק את אותם מקומות בטקסט (שלא אני כתבתי) לעיתים בעניין אבל גם בשעמום- אני צריכה קצת גיוון.
  • בתוך הספר אין לי כבר לאן לצמוח. אפילו "תלישא גדולה" לא אוכל להיות (מה לעשות, גם התפקיד הזה כבר תפוס...). חיבת לנסות מדיה אחרת.
  • נכון, המון המון כבר נכתב על התנ"ך. אבל את מה שאני יודעת, מה ששמעתי באוזני ממש מבין השורות- אף אחד אחר לא יוכל לספר לכם.
  • התערבתי עם זקף גדול בלוג יין וחמישית האיפה סוכריות גומי שיש דבר כזה בלוג. עכשיו אני צריכה להוכיח...